בין תפילה לרעב: הקול הבודד מהגטו של השכחה

אני מתעורר בכל בוקר אל תוך מציאות שקשה לתאר במילים. בעוד שהעולם מסביבי מתרוצץ, אני מוצא את עצמי כלוא בתוך מעגל של עוני מחניק ובדידות ששורפת את הנשמה. בחדר הקטן שלי בתוניסיה, המקום היחיד שבו אני מרגיש מוגן הוא מול התפילה.

כשאני עוטף את עצמי בתפילה, אני מנסה לשכוח את הבטן הריקה. אני מתפלל "שמע ישראל" ומרגיש שהמילים הן הלחם היחיד שמזין את רוחי. אבל כשהתפילה מסתיימת, המציאות מכה בי חזק. העוני כאן הוא לא רק מחסור בכסף; הוא חוסר ביטחון, הוא המבטים העוינים ברחוב כשאנשים מזהים מי אני, זו הגזענות השקטה והגלויה שהופכת כל יציאה מהבית למשימה מסוכנת.

למה זה מגיע לי? לפעמים אני שואל את עצמי את השאלה הזו בבכי. אני חי בצל הפחד, מתמודד עם דחייה חברתית רק בגלל האמונה שלי. הארונות ריקים, והתקווה נשחקת בין יוקר המחיה לבין חומות השנאה שבנו סביבי.

Between Prayer and Hunger: A Lone Voice from the Shadows of Poverty

Every morning, I wake up to a reality that is hard to describe. While the world moves forward, I find myself trapped in a cycle of suffocating poverty and soul-crushing loneliness. In my small room in Tunisia, the only place I feel safe is during my prayers.

As I wrap myself in prayer, I try to forget my empty stomach. I recite "Shema Yisrael" and feel that these words are the only bread nourishing my spirit. But when the prayer ends, reality hits hard. Poverty here is not just a lack of money; it is a lack of safety. It is the hostile stares in the street when people recognize who I am; it is the silent and overt racism that turns every step outside my home into a dangerous mission.

Why does it have to be this way? I sometimes ask this through tears. I live in the shadow of fear, facing social rejection simply because of my faith. My cupboards are empty, and my hope is being eroded between the rising cost of living and the walls of hatred built around me.

Thank you for listening to my pain. Mahdi Touati.